פסק-דין בתיק ע"א 3840/04

השופט שמואל ברוך:

ערעורים (שהדיון בהם אוחד) על החלטת בית-משפט השלום ברמלה (כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) שניתנה בת"א 1431/03, במסגרתה נדונה ונדחתה בקשה שהוגשה על דרך של טען-ביניים, אותה הגישה חברת רשתות תאורה בע"מ (להלן: "רשתות"), כנגד מספר משיבים.

בית-משפט השלום דחה, כאמור, את הבקשה, תוך חיוב רשתות בהוצאות חלק מהמשיבים וזאת מן הטעם, לפיו "לא היה מקום לנקוט בהליך זה (של טען-ביניים - ש' ב'), מאחר שאין המבקשת חשופה לכל תביעות מהטוענים שמסרו הודעות עיקול לאחר סיום התחיבויותיה על פי ההסכם."

בע"א 3840/04 משיגים בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, בנק לאומי לישראל בע"מ ובנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: "הבנקים"), שהיו בין הטוענים באותו הליך, על החלטת בית-משפט קמא, מבקשים לבטלה ולהורות על החזרת הדיון לבית-משפט קמא, לפני מותב אחר, על מנת שזה יפסוק בתחרות שבין הצדדים, לרבות בדבר אופן חלוקת הכספים בין נושי דגן תאורה (1973) בע"מ (להלן: "דגן"), תוך צירוף האוחזים בהמחאות נשוא הסכסוך כטוענים.

בע"א 3966/04 משיגה מדינת ישראל (מע"מ רמלה), שהיתה אף היא אחד הטוענים בהליך, על החלטת בית-משפט קמא, כשאף לשיטתה, דין החלטת בית-משפט קמא להתבטל ומוסיפה וטוענת, לגופם של דברים, כי זכות המדינה לכספים השונים הינה בעדיפה על זכויות יתר הטוענים בהליך.

עובדות :

דגן התקשרה ביום 15.12.02 בהסכם עם רשתות, לפיו מכרה דגן לרשתות את פעילותה העסקית, כנגד הסך של 1.8 מיליון ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק.

בין הצדדים הוסכם, כי תמורת הרכישה תשולם ב-45 תשלומים חודשיים של 47,200 ש"ח כל אחד (שהם 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ), שיפרעו החל מיום 31.10.03.

בגין התמורה, מסרה רשתות לדגן 45 המחאות דחויות.

עם היוודע דבר העסקה לבנקים ולטוענת נוספת בשם גלובל ויז'ן בע"מ (להלן: "גלובל"), הוטלו, לבקשתם, עיקולים זמניים על הכספים שהיו אמורים להשתלם מרשתות לדגן, בהתאם להסכם האמור.

רשתות שניצבה, לשיטתה, בפני מצב בלתי-אפשרי, מחד - מסרה בידי דגן המחאות מעותדות בגין העיסקה, המחאות שטרם הגיעה זמן פרעונן, ומנגד - הוטלו אצלה עיקולים על התמורה החוזית המוסכמת, הגישה בקשה על דרך של טען-ביניים לבית-משפט קמא, בה עתרה לקביעת זכויות הטוענים השונים.

מלכתחילה, הוגשה הבקשה כנגד גלובל ודגן בלבד, אך בהמשך, תוקנה הבקשה וצורפו יתר הטוענים. עמדת רשתות היתה, שיש ליתן צו הגודר כנגד כל הטוענים.

לאחר הליכים, שבית-משפט קמא עצמו הגדיר אותם כ"טעונים" ולאחר שטוענת נוספת (חברת הפרקליטים המייצגת את דגן) הצטרפה אף היא בתור טוענת להליך, בטענה כי חלק מההמחאות אמורות להיפרע לידיה, אך חזרה בה מטענותיה בהמשך הדרך ונמחקה (אף שהיה ראוי ליתן צו גודר כנגדה), בטענה שחוב שכר הטרחה אותו נועדו ההמחאות שנמסרו לה להבטיח, נפרע בדרך אחרת, ניתנה בסופו של דבר ההחלטה נשוא הערעור, בה קבע בית המשפט, כאמור לעיל, שאין ההליך ראוי להידון על דרך של טען-ביניים, באשר עם מסירת ההמחאות, סיימה רשתות את חיוביה החוזיים, היא אינה חשופה לכל תביעות שהן ומשכך, אין ההליך מתאים לטען-ביניים.

טענות הבנקים :

בערעורם טוענים הבנקים, כי דין ההחלטה להתבטל, באשר אין לקבוע שעם מסירת השיקים לידי דגן, שילמה רשתות את התמורה החוזית ואין היא יכולה, בנסיבות אלה, להגיש טען-ביניים.

מסירת שיק - כך הבנקים - היא התחייבות לעתיד לבוא, ומשכך, הקביעה שדין מסירת המחאה כדין מסירת הכסף שהיא מבטאת, הינה קביעה שגוייה. החוב הגלום בשיקים אינו פוקע עד למועד פירעונם בפועל.

הליך טען הביניים הינו ההליך הנכון ולא היה מקום לדחות את הבקשה מטעם זה, מה גם שהטענה לא נטענה על-ידי מי מהצדדים. הוסיפו הבנקים וטענו, כי ההליך נכון במיוחד, שעה שאין דרך לדעת מתי, למי ובאילו נסיבות הוסבו השיקים.

בית המשפט התעלם כליל מאמירתה המפורשת של רשתות בבקשתה, כי אין היא יודעת אם השיקים הוסבו לצדדים שלישיים ומשכך, האמירה בהחלטה לפיה השיקים הוסבו עוד טרם הגשת הבקשה, בהסכמת רשתות, אינה נכונה.

לטענת הבנקים, הסתמכותו של בית-משפט קמא על קביעת בית המשפט העליון ברע"א 3032/02 (צ"ל 3036/02) אופקים השקעות בע"מ נ' אמיר פרסמן ואח' (להלן: "הלכת אופקים"), הינה שגוייה ואין ללמוד מנסיבות אותו מקרה למקרה שנדון בהליך הנוכחי.